זה הרגעים האלה שבא לי לחזור הביתה ולקבור את עצמי מתחת לכרית ופשוט לבכות.
תמיד שאני מרגישה לא שייכת ישר משהו עוצר אותי,כמו מועקה כזאת שלא נותנת לי להשתחרר.
וכשזה קורה עולות לי מחשבות רעות כמו על טעיות שעשיתי,כמו על מי אני בכלל...
ואז ישר מנגון ההגנה יוצא לדרך ואומר "את שווה,את יפה,מי שלא רוצה לקבל אותך כמו שאת הוא לא שווה אותך.
אני הכי אוהבת את הזיכרונות היפים שהייתי עם חברים שרצו להיות איתי,שהייתי יכולה להיות משוגעת ולהנות מהשיגוע הזה
עם אנשים שרוצים להשתגע איתי...חחחח.
עם אנשים שרוצים להשתגע איתי...חחחח.
כל הכיף ברגעים האלה,שהייתי אמיתית ואהבתי אנשים בצורה אמיתית ורציתי להיות עם אותם אנשים.
זה כבר לא הפעם הראשונה שאני ככה עצובה,שופכת את מה שאני רוצה להגיע על איזה דף מהוורד ומוחקת ישר אחרי.
עכשיו פשוט בא לי לספר מה שאני מרגישה,בלי יותר מדי התייפייפות...
אז זאת אני...
;){kind=link}