פעם כששתקתי הייתה לי מועקה בלב,כל הזמן חשבתי איך אני ואיך חושבים עליי.
והשתנתי אבל עדיין...נראה לי שכולם רוצים שיקבלו אותם ויאהבו אותם.
פתאום עלתה לי מחשבה כזאת שכנראה הייתה בי הרבה זמן. חשבתי לעצמי אם אנשים יאהבו אותי גם אם אני אשתוק.
כי מי שיקבל אותי בשתיקה שלי יקבל אותי בכל מצב. ותמיד פחדתי מהתווית הזאת "שקטה", "ביישנית" כיאלו למה באמת אכפת לי שאנשים שאני לא מכירה או אוהבת באמת יגידו עליי דברים כאלה בזמן שאני יודעת שאלה שבאמת מכירים אותי לא חושבים ככה?
אז למה שלי יהיה אכפת מחברים שהם לא אמתיים שהופכים אותי ללא אמיתית?
טוב עשיתי קצת סיבוך אז בשביל לסכם את הכל במשפט אחד זה פשוט יהיה:
מי שיקבל אותי בשתיקה שלי,יקבל אותי גם ברעש שלי.
אני לא אוהבת צביעות,אני לא אוהבת שתיקה,אני לא אוהבת את החוסר כבוד שלפעמים מגיע אליי.
אז למה אני עושה דברים שאני לא אוהבת?
הגיע הזמן...עכשיו או לא. להתחיל להיות הרבה יותר אני... ותכלס לא לשים על זה אם אחרים לא יקבלו אותי כמו שאני.
כי מי שיקבל אותי כמו שאני,יזכה להיות חלק ממני.
;){kind=link}