לפעמים אני מנסה להיות יותר נשית ממה שאני זה מתבטא בלשים לק וללבוש שמלה אבל,עדיין אני לא כל כך מרגישה אני.
כיאלו הנטייה המינית שלי ביטלה את היותי אישה. כשאני רוקדת אני מרגישה מוזר כלומר...אני לא אמורה לרקוד אני אוהבת בנות זאת ההרגשה שעולה לי אחרי שאני רוקדת. אני עצובה,שאני לא נותנת לעצמי להתבטא מספיק כמו שאני,שאני לא באמת מקבלת את מי שאני.
והאשמה הזאת- לקום כל בוקר ולהרגיש את הצורך להתחבא,להסתיר בין אם זה המבט המאוהב שלי שאני צריכה להסתיר או העדפה שלי לאדם ספציפי,לאישה ספציפית.
זה קשה,אני רוצה לדבר על דברים שאני אוהבת,אני רוצה להרגיש את האהבה הזאת שאני כל כך צמאה לה,אני רוצה לחיות.
אני מחכה כל הזמן שהזמן יעבור וירפא הכל,וזה יקרה אבל בינתיים אני מבזבזת זמן,אני מבזבזת את עצמי.
הלוואי שהיה אדם שהייתי יכולה לספר לו,בלי לחשוש שהוא יסתכל עליי מוזר ובלי לחשוש מהדיבור שלו מאחורי הגב שלי.
למעשה הבן אדם היחידי שאני מתחבאת ממנו הוא אני עצמי,אני האויבת של עצמי.
;){kind=link}