אני רוצה לקום כל יום לשלווה פנימית,לרוגע ששום דבר לא יוכל להרעיד את עולמי.
אני רוצה לחוש את אהבה שחשתי אך לא כלפי הבן אדם שחשתי זאת כלפיו.
הכל שונה,החיים מתקדמים ועדיין יש את הרגעים שאני נשארת מאחור.
לא מוכנה לוותר על העבר,אוחזת בו בכל יום.
לא היה אכפת לי מאנשים יפים,ממקומות מדהימים ומחברים אמתיים.
רציתי רק להיות איתך,לראות אותך,לדבר איתך.
שאנשים אוהבים אותי ואומרים לי את זה בפנים, אני נוטה להירתע וכל הזמן אני חושבת מאיפה זה בא?
למה אני לא יכולה לקבל אנשים שאוהבים אותי? למה כל כך אהבתי אותך למרות שאת לא אותי?
הרסתי חברויות רבות,תמיד צעדתי,אף פעם לא נשארתי יציבה במקום.
לשמוע אנשים מהעבר מדברים על איך שהייתי באותה תקופה,זה קשה מדי.
כי מה אני יכולה להגיד להם? את האמת? הרי כל מה שאני עושה זה לשקר!
מה אני אגיד? שהייתי ילדה מאוהבת עם עיניים עצובות שלא יכלה להתמודד עם המציאות הקשה שבה החזק שורד,שלא יכלה לספר כי היא כבר סגורה בתוך עצמה והסיבוכים שיצרה לעצמה וזה נמשך 16 שנים?
נמאס לי להתחיל משפטים שנשארים בסוף פתוח,נמאס לי לא להגיד את מה שאני חושבת,נמאס לי מהילדה מכיתה ח' שרודפת אותי.
;){kind=link}