השתיקה לא מונעת מלספר את הסודות שהיא לא רוצה שהמבטים יראו בעיניים עצומות.
הכעס מתגבר ומתפרץ מתי שכבר לא יכול להישמר.
היא דורכת על אדמה שיום אחד היא תהיה חלק ממנה.
היא יודעת שגם אותם המבטים יהיו בה.
די לשתיקה,די להעמדות הפנים,די לצביעות.
למה היא לא חיה אם היא יודעת שבסוף האדמה תבלע אותה ואת המבטים?
למה למרות שהיא אמיצה היא לא מצליחה להיות אמיצה מולם?
אני מנסה לצאת חכמה,מנסה לראות תמיד מעבר
אבל אני לא,העיניים שלי עוד רואות את העולם בתמימות
ואני מאמינה עוד באהבת אמת.
;){kind=link}