רק לחשוב על זה שוב ושוב גורם לעיניי לדמוע בלי להתאמץ.
וכשזה בא ממנה,ממישהי שאמורה להיות שם תמיד לצידי,מאחותי.
זאת לא הפעם הראשונה שהיא משתמשת בזה בשביל להעליב אותי וכל פעם זה רק מרסק ומרסק אותי יותר.
רציתי לבכות,רציתי לצרוח ולרוץ לחדר שלי,לסודות שלי,לאמת שלי שאך ורק אני אוכל לקבל אותה ולאהוב אותה.
ידעתי שאם אני אבכה,אם אני אשבר הם ידעו ואז לא יהיה לי איך להגיב,כי זה לא הזמן
זה לא הרגע שבו אני רוצה שזה יקרה.
אני לא אוהבת לרחם על עצמי,יותר נכון למדתי שלרחם על עצמי לא יעזור אבל,החיפוש הזה של האדם שיבין אותי לא נפסק
למרות שאני יודעת שכרגע אין כזה.
ואז אני שותקת.
פעם הרגשתי מאוד מנודה,שמתרחקים ממני ותמיד שאלו אותי למה?את הרי לא עשית כלום.
זאת בדיוק הבעיה,כשרואים שאני שותקת,כשרואים שאין לי מה להגיד זה נותן לאנשים את הכוח לדרוך,לפגוע
כי "כלום לא מסתתר" מאוחרי השתיקה.
אני רוצה להגיד "אני לסבית" ולהתגאות בכך ובפעם הבאה שאני אשמע אותה מנסה לפגוע בי ככה אני פשוט אחייך ואגיד נכון.
אבל כרגע אני מעדיפה לשים את זה בצד,לא להתמקד בשאלות,בתיוגים,בתהליך הזה.
האם אני אמצא אושר אמיתי? אושר שהוא רק שלי? האם כשהתהליך הזה יגיע אל סופו אני באמת אוכל להשתחרר ולהתנתק מהמחסומים?
;){kind=link}