אחת כזאת שחושבת ושומרת לעצמה,
אחת כזאת שכועסת ולא תמיד מדברת על הכעס,
כזאת שמקשיבה יותר מאשר מדברת,
כזאת שלוקחת דברים ונותנת להם חשיבות עמוקה,
אחת כזאת שלא אומרת תמיד את דעתה או מתעקשת עליה,
אחת כזאת שלא תבקש עזרה למרות שהיא דיי צריכה.
כן כזאת אני,הסודות והמחשבות ממלאים את כולי אבל הם בתוכי,
לא יוצאים החוצה,כמעט.
מזל שיש לי חיוך אחרת הייתי תובעת בתוך פרצוף חושב ורציני לנצח.
אין לי מושג למה אני כזאת סגורה וכן כל פעם אני נפתחת קצת אבל לעולם לא הייתי פתוחה
עם אף אדם,לעולם לא הייתי אני באמת בשלמותי.
זה מבאס לדעת שאף אחד לא מכיר אותי
סתם אני רוצה שידעו את הדברים הקטנים
כמו איך אני מגיבה שאני עצובה או כועסת
או מה אני הכי שונאת או אוהבת...
אבל אין לי אדם כזה.
אני רוצה לקבל את עצמי,להבין שככה אני אולי בעתיד יכירו אותי לעומק אבל ככה זה עכשיו.
אני צריכה לקבל את עצמי ועם זאת לא לוותר על להיפתח
לא לוותר על עצמי... הלוואי שזה היה כל כך קל.
באמת,אפשר להפסיק להיות אדם מופנם?
;){kind=link}